מעדותה של הלה רופאייזן שיפר

 

בבונקר מילא 18 היו מרוכזים מעל מאה לוחמים. בינתיים הוחלט לשלוח קבוצת אנשים לצד הארי, בתקווה שאחדים מהם יינצלו ואולי גם יגיע מישהו אל יצחק, יודיע לו על מצב העניינים ויוכל לארגן עזרה.

בצהרי השבעה במאי ניגש אלי מרדכי ואמר: "הלה, הלילה תצאי לצד הארי עם קבוצת אנשים. יש לך מראה ארי שעד עתה הצלחת לנצלו. אולי תצליחי גם הפעם?"

"אולם מרדכי" עניתי "אני רוצה להישאר איתכם כאן עד הסוף. האם לא חשוב לך שאשאר?"

"חשוב מאד, אולם את חייבת ללכת".

עניתי בקול חנוק: "טוב, אלך".

מסיפוריהם של חברים שניצלו מהבונקר, יצרתי לעצמי תמונה כזאת:

בשמונה במאי גילו הגרמנים את מקום הבונקר ואת הכניסות אליו. כאשר הריחו שוכני הבונקר ריח של גאז, פרצה בהלה ומאות האנשים שהסתתרו בו החלו להידחק ליציאות.

הלוחם אריה וילנר קרא בקול: "לוחמים, ירו בעצמכם בגופכם. הכדור האחרון מגיע לנו. אל-נא ניפול חיים לידי הגרמנים". ואז פתחו ביריות התאבדות.

לפי טוסיה, לא צידד מרדכי אנילביץ' בהתאבדויות אבל גם לא אסר עליהן. מרדכי האמין כי סמרטוט רטוב על הפנים יכול להציל מהרעלה בגאז. באופן כזה ניסו מרדכי, מירה ואחרים להציל את הלוחמים שהיו בקרבתם. איך בדיוק נספה מרדכי, לא ידוע.

את שארית הפליטה של הלוחמים שניצלו מהבונקר הזה, פגשו צביה לובטקין וחיים פרימר כאשר חזרו בערב השמונה במאי ממשימת הליווי והביקור בבונקר פרנצישקאנסקה 22.

כאן פגשה אותם בשורת האיוב. ריחו החריף של הגאז עדיין נישא באוויר והם הבינו מה קרה כאן. וכך עמדה קבוצת השרידים מעל קבר חבריהם ובכתה.

בדירתה של סטניה בצד הארי, הביא לנו יצחק את הידיעה האיומה על גורלם של חברינו היקרים שנספו בבונקר מילא 18.

באוזני עוד מצלצלים דברי יצחק: "הבונקר במילא 18 איננו עוד".

 

מתוך: "פרידה ממילא 18" / הלה רופאייזן-שיפר  

bhoney@y-m.co.il: טלפון: 08-6720559 052-3923107 פקס:08-6734817 דוא"ל